גמרא
פירוש
חַטָּאת דַּעֲבוֹדָה זָרָה1 דִּשְׁמִיעַת הַקּוֹל וּבִטּוּי שְׂפָתַיִם וְטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו דְּלָא כְּתִיב בְּהוּ מְנָלַן.
חַטָּאת דַּעֲבוֹדָה זָרָה2 אָתְיָא מֵחַטַּאת חֵלֶב שֶׁכֵּן כָּרֵת כְּמוֹתָהּ וְהָנָךְ כּוּלְּהִי אָתְיָין בְּמָה הַצַּד.כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״דַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״דעבודת כוכבים״.
2 כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״דַּעֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״דעבודת כוכבים״.
חטאת של עבודה זרה, שנתייחד לה מקום ופרטי דינים מיוחדים בספר במדבר (טו, כז— לא), או חטאת של שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו, שגם להן דינים מיוחדים הכתובים לעצמם (ויקרא ה, א— יג) שלא כתיב בהו [נאמר בהן] דבר זה, מנלן [מנין לנו] שפסולות שלא לשמן?
ומשיבים: חטאת של עבודה זרה אתיא [באה, נלמדת] מחטאת חלב, שכן היא באה לכפר על חיוב כרת כמותה, והנך כולהי אתיין [וכל אותן האחרות באות, נלמדות] בשיטת הלימוד של מה הצד, מחטאת חלב ומחטאת של נזיר ושל מצורע.
א תנו רבנן [שנו חכמים]: קרבן פסח בזמנו כלומר, בזמן מצוותו, בארבעה עשר בניסן אחר הצהרים, אם שחטו לשמו — כשר, שחטו שלא לשמו — פסול, כאמור במשנה. וקרבן שהקדיש לשם פסח, אם שחטו בשאר ימות השנה לשמו כלומר, לשם פסח — הרי הוא פסול, שחטו שלא לשמו — כשר.
ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שבשאר ימות השנה, אם שחטו שלא לשמו כשר? אמר אבוה [אביו] של שמואל, אמר קרא [הכתוב] בפרשת השלמים: ״ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים לה׳ ״(ויקרא ג, ו), לומר: דבר (קרבן) הבא מן הצאן בלבד, שהוא קרבן הפסח, אם אינו ראוי לפסח — יהא לזבח שלמים.
ומקשים: אם כן אימא [אמור] כששחטו לשם שלמים — אין [כן], אבל אם שחטו לשם מידי אחרינא [דבר אחר] — לא! אמר ר׳ אילא אמר ר׳ יוחנן: יכול היה להיאמר ״לשלמים״, ונאמר ״לזבח״ — לרבות כל זבח.
ושואלים: אם כן, אימא [אמור] שכל מה דשחיט [ששוחט] את הפסח לשמו להוי [שיהיה] כמותה, כגון אם שחטו לשם עולה — שיהא עולה, ולא יהיה שלמים!
ומשיבים: אי הוה כתיב [אם היה כתוב] ״לשלמים וזבח״ — היינו צריכים לפרש כדקאמרת [כמו שאתה אומר], השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] ״לזבח שלמים״, הרי זה לומר: לכל דבר דשחיט ליה [ששוחט אותו] — שלמים להוי [יהיה].
ומקשים: מדוע נלמד כך? אימא [אמור] באופן אחר: ״לזבח״ — הרי זה כלל, ״שלמים״ — פרט, והרי זה כלל ופרט, ולפי כללי מדרש ההלכה: אין בכלל אלא מה שבפרט, אם נשחט לשם שלמים — אין [כן], מידי אחרינא [לשם דבר אחר] — לא, והוא פסול!
ומשיבים: מה שנאמר ״לה׳ ״ — הדר [חזר] וכלל, והרי זה כלל ופרט וכלל, והרחיב את הפרט לכל שהוא כעין שלמים, דהיינו כל מיני הקרבנות.
מתקיף לה [מקשה על כך] ר׳ יעקב מנהר פקוד: כיצד יכול אתה ללמוד כאן במידת כלל ופרט וכלל? הא לא דמי כללא בתרא לכללא קמא [הרי אינו דומה הכלל האחרון לכלל הראשון], שהרי כללא קמא [הכלל הראשון] מרבי [מרבה] זבחים ותו לא [ולא יותר], שהרי נאמר ״לזבח״, ואילו כללא בתרא [הכלל האחרון] שהוא אומר ״לה׳ ״, כוונתו כל דבר שהוא לה׳, ואפילו שחט את הפסח לשם עופות ואפילו למנחות!
ומשיבים: הא תנא דבי [הרי התנא מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל בכללי ופרטי דריש כי האי גוונא [בכללים ופרטים הוא דורש כעין זה] וכך היא השיטה:
כלל ופרט וכלל אי [אין] אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש, שהוא פסח שנשחט שלא לשמו אלא לשם שלמים וכשר, אף כל קרבן פסח שנשחט לשם כל קרבן אחר שלא לשמו וכשר.
ומקשים: אי (או) נאמר, מה הפרט מפורש דבר הבא בנדר ובנדבה שהוא שלמים, אף כל דבר הבא בנדר ובנדבה, ולפי זה: דווקא אם שחטו לשם עולה ושלמים — אין [כן], אבל אם שחטו לשם חטאת ואשם שהם באים חובה ולא נדבה — לא!
אלא צריך לומר באופן אחר: אין כאן דרשת כלל ופרט וכלל, אלא לשון ״לזבח״ רבויא [ריבוי] הוא, והיא באה לרבות כל דבר.
ומקשים, ועדיין אימא [אמור]: לכל דבר דשחיט ליה להוי כוותיה [שהוא שוחט אותו לשמו שיהיה כמותו], ושייעשה הפסח הזה חטאת או אשם וכיוצא בו!
אמר ר׳ אבין:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
אמר ר׳ אבין:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush